קריאת שמות - מהות או מוסכמה חברתית

קריאת שמות - מהות או מוסכמה חברתית

"ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו[לכל בעלי החיים], וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" (ב,יט).

וזו לשון רש"י בביאור פשוטו של מקרא "סרסהו ופרשהו, כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם, הוא שמו לעולם".

צריך להבין מה מיוחד בקריאת שמות לבעלי החיים עד כדי כך שהקב"ה הביא אותם במיוחד לאדם על

מנת שיקרא להם שמות? האם קריאת שם היא רק מוסכמה חברתית, שכל בני האדם הסכימו שלחיה הזו יקראו בשם זה ולחיה ההיא יקראו בשם אחר, על מנת שיהיה קל לבני האדם לדבר על החיות מבלי שיתבלבלו, ולפי זה היה אפשר להפוך את השמות או לקרוא שמות אחרים, או שמא שיש כאן משהו מעבר לכך?

מדרשים הכותבים ששם הוא תאור המהות

ישנם מדרשים מפורשים שמראים שהשם של האדם או של דבר אחר מתאר את מהותו של הדבר. וזו לשון מדרש הגדול "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה - כיוון שקרא לכל אחד ואחד שם הראוי לו...". וכמו כן במדרש ב"ר פרשה יז וזו לשונו "א"ר אחא... אמר להם [הקב"ה למלאכים] זה מה שמו? ולא היו יודעין, העבירן לפני האדם ואמר לו זה מה שמו? אמר: זה שור וזה חמור... ואתה מה שמך? אמר לו: אני נאה להקרא אדם, שנבראתי מן האדמה, ואני מה שמי? אמר לו: לך נאה להקראות ה', שאתה אדון לכל בריותיך...".

שם כמהות לפי הראשונים

וכן מפורש הדבר בראשונים: וזו לשון הכוזרי (מאמר ד' אות כה עמוד קפ) "אך הלשון האלקית, לשון אשר האלוה בראה ולמדה לאדם ושמה על לשונו ולבו, היא בלא ספק השלמה בלשונות, שכינוייה [השמות] מתאימים ביותר לכל הדברים אשר עליהם יורו, כמו שאמר הכתוב "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", רצונו לומר: ראוי הוא שם זה המתאים למכונה בו, ומודיע טיבו..." עכ"ל החבר בכוזרי. וכן בסוף סעיף א' "שעל ידי השמות ראובן ושמעון - תיודע אמיתת עצמותם".

רמב"ן - "והענין כי הקב"ה הביא כל חית השדה וכל עוף השמים לפני אדם והוא הכיר טבעם וקרא להם שמות, כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם...".

רד"ק - "וכל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם, הוא שמו... ופרוש הוא שמו: הוא שמו הנאות לו לפי טבעו...". הרד"ק גם הוסיף להסביר מדוע אין אנו יודעים את טעם השמות היום, וזו לשונו "לפי שאין עמנו החכמה ולא לשון הקודש כולו, עד היעד שיעדנו האל ויקבץ הגלות ומלאה הארץ דעה את ה' ונדעה לשון הקודש כולו גדולים וקטנים".

ספורנו - [הקב"ה הביא את הבע"ח לפני אדם הראשון] כדי שיראה ויתבונן איזה שם ראוי לכל אחד מהם, כפי הפעולה המיוחדת לצורתו; נפש חיה הוא שמו - הנה שמו הורה על צורת הבעל חי הנקרא בשם ההוא, שהיא נפשו אשר בה הוא נמצא בפועל".

מהר"ל - "כי כל שם מורה על המהות... ועוד, כי כל שם הוא - גדר הדבר... ועוד, כי השם מורה על ענין מיוחד". [עיין בספר דרך אמונה לרב הס עמ' 15 שמאריך בנושא זה].

ישנן מספר דוגמאות בפרשתנו לשמות של אנשים אשר מגלים על מהותם:

השמות אדם וחוה

אדם וחוה אלו הם השמות הפרטיים של שני האנשים הראשונים בעולם כמו שכתוב "ויקרא את שמם אדם" (ה,ב). הכינוי שלהם הוא: איש - לזכר, ואשה - לנקבה. כמו זכר ונקבה בבעלי חיים כך מצויים הכינויים "איש ואשה" בבני האדם.

מדוע נקרא האיש הראשון אדם? במדרש מובאות שלוש דעות: "למה נקרא שמו אדם? רבי יהודה אומר על שם האדמה שלוקח ממנה. רבי אליעזר אומר אדם - אפר, דם, מרה. רבי יהושע בן קרחה אומר על שם שהוא בשר ודם נקרא שמו אדם".

נלע"ד בעזה"י להסביר את הפירוש הראשון כך: אדם הראשון היה דומה מאד למלאכים ואף נעלה מהם לפני שחטא ("דעת תבונות" סימן קכו, עמ' קי-קיא), והדבר שייחד אותו מהמלאכים היה הבחירה החופשית, שהיו לו שני יצרים יצר טוב ויצר רע, והוא יכל לבחור ביצר הרע [כמו שבאמת עשה].

הכח הטוב שבאדם זו הנשמה שנופחה בו, והכח "הרע" בו הוא הכח החומרי, הגופני, הנובע מגופו של אדם שנברא מן האדמה. לכן יובן מדוע נקרא "אדם", על שם האדמה, כיון ששם זה בא לבטא את יחודו של אדם הראשון שנברא מן האדמה ולכן יש בו גם את היצר הרע וממילא בחירה חופשית, ומטרתו בעולם היא להתגבר על האדמה שבו ולהשליט את נשמתו על גופו.

קריאת השמות של קין והבל

לגבי קין כתוב "ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'" (ד,א), וזו לשון רש"י "את ה' - כמו עם ה'", שברא אותי ואת אישי - לבדו בראנו, אבל בזה שותפים אנו עמו". ואילו לגבי הבל כתוב "ותסף ללדת את אחיו את הבל" (ד,ב), ולא כתובה הסיבה מדוע נקרא בשם זה.

נלע"ד בעזה"י, שהסיבה האמיתית שהבל נקרא כך היא, משום שהבל ענינו דבר שאין בו ממש כמו בתחילת קהלת "הבל הבלים הכל הבל". הבל הוא דבר שנמצא באויר כמה שניות ומיד נעלם ברוח ולא משאיר עקבות וכאילו לא היה.

מסתבר, שחוה קראה לבנה הבל לא מסיבה זו אלא מסיבה אחרת, אלא שהתורה השמיטה את הסיבה של חוה כיוון שהיא איננה נכונה, והסיבה האמיתית היא, שהבל עתיד להעלם מן העולם ולא יהיה לו המשך, לעומת קין שנשא אשה והוליד ילדים. לפי דעה במדרש, הבת של למך [דור שמיני לקין] – נעמה - נישאה לנח וכך נשאר לקין קצת המשך גם אחרי המבול.

 שמו של קין מבטא את האיש הראשון שנולד מאדם וחוה ולא נברא על ידי אלקים. נראה ששרש "קנה" משמש בשני מובנים: האחד כמו רכש ["ויקן חלקת השדה"], והשני כמו יצר ["קונה שמים וארץ"; "עם זו קנית"]. מסתבר שלשם קין יש ליחס את המשמעות השניה: יצרתי איש [בשותפות] עם ה', שכן לפי המשמעות הראשונה צריך היה להיות "מאת ה'" במקום "את ה'" (שמעתי מר' זאב וודקה). נראה גם שבשם קין רמוז ענין הקנאה, על ידי האותיות ק', נ' שבו, שכן היתה בקין קנאה ולכן הרג את הבל.

הערת הרה"ג אביגדר נבנצל שליט"א: "אולי להפך, הקנאה נגזרה מהשם קין, כמו חנוך בית וחנוך בן, מחנוך שהוא שם הבן ושם העיר".

קריאת שמו של שת

"וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין" (ד,כה).

יוצא מפסוק זה שחוה היא שקראה לבנה שת כך ולא אדם, כפי שהיא זו שנתנה לקין את שמו. אבל מפרק ה' פסוק ג' יוצא, שאדם הוא שקרא לשת בשמו ולא חוה, שכן כתוב "ויחי אדם... ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת", ואם כן קשה, מי קרא לשת בשמו?

נלע"ד בעזה"י, שגם חוה וגם אדם קראו לבנם שת, אלא שכל אחד קרא לו כך בגלל סיבה אחרת, ולכן התורה כתבה שגם חוה קראה לו וגם אדם קרא לו. חוה קראה לו שת משום שהוא היה בשבילה תחליף להבל, ואילו אדם קרא לשת כך משום שממנו הושתת העולם [שת מלשון יסוד], שכן האנושות יצאה משת ולא מקין, או מהבל או משאר ילדיו של אדם הראשון שכולם מתו במבול.

וכך כתוב במדרש במדבר רבה יד' אות כד' "ויקרא את שמו שת - שממנו הושתת העולם, לפי שהבל וקין נטרדו מן העולם". מדוע הוסיף המדרש טעם נוסף לשם שת ולא הסתפק בסיבת קריאת השם שכתבה התורה? אלא מוכח כדברינו, שהמדרש דייק מזה שכתוב "ויקרא" בלשון זכר, ללמדנו שגם אדם קרא לבנו באותו שם שחוה קראה לו אך מסיבה אחרת והיא שממנו הושתת העולם. אם לא כן לא מובן מדוע צריך קריאה נוספת חוץ מקריאתה של חוה.

לפי טעם זה ניחא, ששמו של שת מגלה על מהותו ותכונתו המיוחדת.

עדיין צריך לברר מדוע התורה לא כתבה את הסיבה שבגללה קרא אדם לשת בשם זה, ורק כתבה את הסיבה של חוה? ואולי אפשר להסביר, שכאשר נולד שת, מיד קראה לו חוה בשם זה על שם בנה הבל שנהרג. לבה של חוה זהו לב של אמא שהרגיש כל כך בחסרונו של הבל עד שקראה לבנה החדש על שם הבן הבל שנהרג בדמי ימיו. כאשר שמע אדם את השם הזה, היה מרוצה ממנו בגלל סיבה אחרת, והיא שממנו תצא האנושות. אדם הראשון חשב יותר על העתיד ועל האנושות, ופחות על עצמו ועל העבר. לכן התורה לא כתבה שאדם קרא לו שת משום שממנו הושתת העולם, כיוון שהסיבה שקראו לו שת מתחילה היתה רק משום הטעם של חוה, אלא שאחר כך היה אדם מרוצה משם זה בגלל סיבה אחרת.